פסק-דין בתיק ע"א 4175/12

השופט א' שהם:

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' סוקול), מיום 1.4.2012, בה"פ 22433-04-10. בגדרו של פסק הדין נדחתה תביעתה של המערערת למתן סעד הצהרתי, לפיו היא רכשה מידי המשיב 3, בשנת 1971, זכויות במקרקעין הידועים כגוש 10323 חלקה 10, בעיר שפרעם. כמו כן, במסגרת פסק הדין, נדחתה טענתה של המערערת, כי זכויותיה במקרקעין, כאמור, גוברות על זכויותיהם של המשיבים 1 ו-2, אשר רכשו את המקרקעין מידי המשיב 3, בשנת 2008.

רקע עובדתי

2.       חברת תעשיית אבן וסיד בע"מ (להלן: המערערת) הינה הבעלים של מחצבה המצויה בצידה המזרחי של העיר שפרעם (להלן: המחצבה). בקרבת המחצבה מצויות שתי חלקות מקרקעין: חלקה 1 בגוש 10323, וחלקה 10 בגוש 10323. שתי החלקות היו בבעלותה של המנוחה הגב' ורדה חליל גבור ז"ל (להלן: המנוחה), אשר את זכויותיה בחלקות ירשו שלושת ילדיה: מר חנא חביב חנא אלחג', אביו של מר נימר חנא חביב אלחאג' (להלן: המשיב 3או נימר), גב' חווא חביב חנא אלחאג', וגב' לטיפה חביב חנא אלחאג' (שתיהן דודותיו של המשיב 3) (להלן: היורשים).

3.       בשנת 1968, חתמו היורשים על ייפוי כוח בלתי חוזר, על-פיו הם ביקשו להעביר את הזכויות במקרקעין לנימר. יצויין, כי העברת הזכויות מהמנוחה ליורשים, והעברת הזכויות מהיורשים אל נימר לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין במשך שנים רבות.

4.       בשנת 1970, התנהל בין המשיב 3 לבין נציגי המערערת משא ומתן, בנוגע לרכישת זכויותיו של המשיב 3 בשתי החלקות, אשר בסופו נחתם הסכם בין הצדדים, לפיו נמכרה חלקה 1 למערערת. כמו כן, לצורך השלמת העסקה הועברו הזכויות בחלקה 1 מהמנוחה ליורשים ומהם לנימר, וביום 23.1.1971, נרשמו הזכויות בחלקה 1 על שם המערערת. ביום 6.11.2000,  השלים נימר את העברת הזכויות בחלקה 10 על-שמו.  

5.        ביום 19.12.2008, נחתם הסכם בין נימר לבין המשיבים 1 ו-2, למכירת זכויותיו של נימר בחלקה 10 (להלן: עסקת המשיבים 1 ו-2). עסקת המשיבים דווחה לרשויות המס, וביום 21.12.2008, נרשמה לטובתם של המשיבים 1 ו-2 הערת אזהרה על זכויותיו של נימר בחלקה 10. לאחר סילוק כל חובות המס, ביום 9.3.2009, הושלמה עסקת המשיבים 1 ו-2 ברישום, והמשיבים 1 ו-2 נרשמו כבעלים של מלוא הזכויות בחלקה 10.

6.       בסוף שנת 2008, ובעקבות חילופי בעלים במערערת, התברר למערערת כי נרשמה הערת אזהרה לטובת המשיבים 1 ו-2 על זכויותיו של נימר בחלקה 10.  בהמשך, ולאחר שהמערערת גילתה את דבר קיומה של עסקת המשיבים 1 ו-2 - היא הגישה  את התובענה מושא הערעור שלפנינו נגד המשיבים 1 ו-2 ונגד נימר, למתן פסק דין הצהרתי, לפיו היא רכשה מידי נימר את הזכויות בחלקה 10, עוד בשנת 1971.

7.       המחלוקת, כאמור, בין המערערת לבין נימר נוגעת לזכויות בחלקה 10 (להלן: החלקה או חלקה 10). לטענתה של המערערת,  ביום 4.7.1971, נחתם הסכם בינה לבין נימר, לפיו היא רכשה את זכויותיו של נימר בחלקה 10 (להלן: ההסכם). כך גם טענה המערערת, כי באותו מועד, חתם נימר על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות בחלקה 10 למערערת, ייפוי כוח המאומת על-ידי נוטריון ציבורי (להלן: ייפוי הכוח), ועל תצהיר זיהוי לצורך ביצוע רישום הזכויות על-שם היורשים (להלן: עסקת המערערת). עוד נטען, כי יש להורות על בטלותו של הרישום הקיים לטובת המשיבים 1 ו-2 לגבי החלקה. זאת שכן, על אף שעסקת המשיבים 1 ו-2 הושלמה ברישום, ושולמה בגינה תמורה - פעלו המשיבים 1 ו-2  בחוסר תום לב, כיוון שבמועד העסקה, הם ידעו או יכלו לדעת כי החלקה שימשה במשך כל השנים כחלקת עזר למחצבה, וכי החלקה כלולה בשטח שעליו חלה תוכנית מתאר מפורטת בנוגע למחצבה. יתרה מכך, ביום 21.1.2009 (כחודשיים טרם רישום עסקת המשיבים 1 ו-2), פנתה המערערת, באמצעות מכתב, כך לטענתה, אל עו"ד קייס זועבי, בא-כוחם של המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיב 4) בדרישה לביטול עסקת המשיבים 1 ו-2, ולמחיקת הערת האזהרה, ואולם המשיב 4 התעלם מדרישה זו (להלן: המכתב מיום 21.1.2009).

נימר, מצידו, הכחיש את עסקת המערערת, וטען כי חלקה 10 נשארה כל העת בבעלותו; וכי החתימות המופיעות על ההסכם ועל ייפוי הכוח, אשר נחתמו בשפה הערבית ובשפה העברית (להלן: החתימות שבמחלוקת), והנחזות להיות חתימותיו - הן מזוייפות.

לביסוס תביעתה, הציגה המערערת את ההסכם, ואת ייפוי הכוח החתומים, לכאורה, על-ידי נימר. כמו כן, לתמיכה בטענתה, בדבר אמיתות החתימות שבמחלוקת, הגישה המערערת מטעמה חוות-דעת של הגב' סימה אנקונה, מומחית לכתבי יד (להלן: גב' אנקונה). גם נימר הגיש חוות-דעת נגדית של מר רון ישי, מומחה לכתבי יד מטעמו (להלן: מר  ישי).

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

8.       ביום 1.4.2012, דחה בית המשפט המחוזי את תביעתה של המערערת.    בפסק דינו, נדרש בית המשפט להכריע בשאלה, האם בשנת 1971, נחתמה עסקה בין המערערת לבין נימר למכירת חלקה 10. במסגרת זו, בחן בית המשפט האם החתימות על ההסכם ועל ייפוי הכוח,  הן חתימותיו של נימר.

          תחילה, התייחס בית המשפט המחוזי לחוות-הדעת מטעם הצדדים, וקבע כי יש להעדיף את חוות-דעתו החד משמעית והברורה של מר ישי, לפיה החתימות שבמחלוקת לא נחתמו על-ידי נימר, על פני חוות דעתה של גב' אנקונה. בית המשפט ציין, כי על-פי חוות-דעתה של גב' אנקונה, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי, שהחתימות שבמחלוקת אינן חתימותיו של נימר. יתרה מכך, בחקירתה בבית המשפט, אישרה גב' אנקונה, כי רמת הוודאות שמדובר בחתימותיו של נימר הינה נמוכה יחסית.

          חיזוק לקביעתו, כאמור, מצא בית משפט קמא בעובדה, לפיה חלקה 10 מעולם לא נרשמה על שמה של המערערת, ואף לא ניתן על-ידי המערערת הסבר המניח את הדעת לכך. בעניין זה, קבע בית המשפט, כי "הטענה כי התברר שיש קשיים ברישום הזכויות על שמה של אבן וסיד בשל כך שהחלקה רשומה עדיין על שם המנוחה (כפי שנטען ב-ת/4 סעיף 27) אינה יכולה להתקבל, שהרי גם חלקה 1 הייתה רשומה באותו אופן ולא היה כל קושי בהשלמת העסקה ורישום הזכויות". עוד נאמר, כי המערערת לא הציגה כל ראיה לכך שהעסקה ביחס לחלקה 10 דווחה לשלטונות המס) בעוד שהעסקה ביחס לחלקה 1 דווחה לשלטונות המס במועד, כצפוי וכנדרש על-פי דין); או בדבר ביצוע תשלום כלשהו לנימר עבור חלקה 10.

          כמו כן, דחה בית משפט קמא את טענת המערערת, כי השימוש בחלקה לצרכי המחצבה - אשר נעשה על-ידה, מאז 1971, ללא התנגדות מצידו של נימר - מעיד על העברת הבעלות בחלקה 10 למערערת. בית המשפט המחוזי ציין, כי שימוש וחזקה אינם מעידים בהכרח על זכויות קנייניות, בין אם נעשו בהסכמת בעלי המקרקעין ובין אם לאו, וקבע כי:

"...במשך השנים עשתה אבן וסיד שימושים שונים בחלקה ואף טרחה להקים בחלקה סוללות עפר. עם זאת אין ספק שלא מדובר בשימוש רצוף בכל ימות השנה ומכל מקום שימוש זה נפסק כבר לפני שנים רבות. לעניין זה יש לזכור כי השלכת צמיגים ישנים וגרוטאות, כנטען על ידי מר גוטליב, אינה מעידה על תפיסת חזקה ושימוש כדין.

שימושים אלו, לתקופות מוגבלות, ואף ביצוע עבודות עפר בחלקה, אינם מחייבים את המסקנה כי אבן וסיד רכשה את הבעלות בחלקה".

          בהמשך, נתן בית המשפט המחוזי את דעתו לייפוי הכוח ולחזקת תקינות פעולת הנוטריון, וקבע כי אמנם לחתימה בפני נוטריון יש משקל חשוב, אולם לא ניתן לשלול את האפשרות שחתימה זו זויפה על-ידי מאן דהוא, וכי מי שהתייצב בפני הנוטריון לא היה נימר. לטעמו של בית משפט קמא:  "הראיות השונות...מלמדות כי לא הושג כל הסכם בין הצדדים ועל כן אין בחזקת תקינות פעולת הנוטריון כדי להתגבר על הראיות האמורות".